מעשה אבות סימן לבנים (ירום ונישא פרשת לך לך מאמר א)
עלינו לדעת – פעולה טובה של הורים מושרשת לבניהם אחריהם, וגם כעבור אלף שנה היא תבוא לידי ביטוי. נביא לכך ראיה נפלאה מדבריו הקדושים של הרמ"ע מפאנו זיע"א במהות הויתור של יהונתן בן שאול לדוד המלך (מאמר חקור דין חלק ד פרק יז).
לאחר שיהונתן נהרג במלחמה, דוד מקונן עליו: "נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים" (שמואל־ב א, כו). בפשטות, דוד המלך מתאר העדפה, האהבה שיהונתן אהב אותי עדיפה על פני אהבת נשים לבעליהן. וכך פירש הרלב"ג, וזה לשונו (שם): רצה לומר – שיותר חזקה ויותר נפלאתה היתה אהבת יהונתן לדוד מאהבת הנשים לאהוביהן.
לאחר שדוד היכה את גלית הפלשתי, מתאר הכתוב: "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו. ויכרֹת יהונתן ודוד ברית באהבתו אֹתו כנפשו. ויתפשט יהונתן את־המעיל אשר עליו ויתנהו לדוד ומדיו ועד־חרבו ועד־קשתו ועד־חגֹרו"(שמואל־א יח, א-ד). לא רק את מעילו, מדיו וכלי מלחמתו נתן יהונתן לדוד, אלא אף ויתר לו על מלכות ישראל שלכאורה ראויה להיות לו בירושה, שנאמר: "ואתה תמלֹך על־ישראל ואנכי אהיה־לך למשנה" (שם כג, יז).
אך הרמ"ע מפאנו מבאר באופן שונה לחלוטין. במשפט זה דוד המלך שואל שאלה ומשיב תשובה. הוא שואל – 'נפלאתה אהבתך לי', כיצד יתכןשבן מלך המיועד למלכות, נוהג בעבדו כקטן הנתלה בגדול, ויושיבהו לרצונו על כסא אביו, תוך שהוא מסכן את חייו עבור זה? וזהו דבר פלא, ממש אהבה פלאית מעל טעם ודעת!
והוא משיב – 'מאהבת נשים' – כח הויתור של יהונתן נובע מאהבת נשים צדקניות, אמותינו הקדושות, שבע מאות שנה אחורה. כאשר רחל אמנו אהבה את לאה אחותה, ויתרה לה, מסרה לה את הסימנים ולא נתקנאה בה, היא השרישה בצאצאיה את האהבה ללא נגיעות אישיות ואת כח הויתור. ואכן, יהונתן הוא משבט בנימין בנה של רחל, וכשם שרחל הקטנה הושיבה את לאה הגדולה באפריון ועשתה לה שושבינוּת, כך יהונתן שהוא מבנימין הצעיר ויתר וכונן לדוד מזרעו של יהודה בנה של לאה את כסא מלכותו.
עינינו רואות – ויתורה האצילי והזך של רחל ללאה אחותה, מלבד היותו מעשה טהור ונשגב כשלעצמו, ומלבד השכר העתידי שהבטיח ה' יתברך לרחל אמנו: "ושבו בנים לגבולם" (ירמיה לא, טז), עוד נמשכת השפעתו המעשית גם לדורות הבאים, שממשיכים לנהוג באותה אצילות טהורה ומרגשת מכח הדורות הראשונים. ועל כך ראוי להמליץ את לשון חז"ל 'יפה כח הבן מכח האב', כאשר הינך רואה בן שכחו יפה, דע לך שזהו מכחו של האב שסלל וכבש עבורו את הדרך.
כפיות הטובה של אדם הראשון הולידה את חטא דור ההפלגה
על ההורים להפנים – כמו שבמעשה טוב נמשכת השפעתו הטובה לדורות הבאים, כך גם במעשה רע נמשכת השפעה שלילית לדורות הבאים, ונמצא שהפגם המתעצם של הדורות הבאים רובץ על כתפיהם של ההורים, שלא השכילו להתגבר על יצרם לטובת בניהם.
וזה לשון המדרש (בראשית רבה פרשה לח אות ט): "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם" (בראשית יא, ה), אמר רבי ברכיה: וכי מה נאמר בני חמריא או בני גמליא? אלא בנוי דאדם קדמאה. ומבאר רש"י הקדוש – ברור שבני אדם בנו את המגדל בדור ההפלגה ולא בנוהו בני חמורים או בני גמלים, א"כ מה בא הכתוב 'בני האדם' ללמדנו? אלא התורה הקדושה מלמדת אותנו שמעשה זה של בניית המגדל מתייחס לאדם הראשון, מה אדם הראשון אחר כל הטובה שעשיתי עמו כפר בטובתו של מקום ואמר 'האשה אשר נתתה עמדי' (שם ג, יב), אף אלו כפרו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול.
כלומר, אילו אדם הראשון לא היה כופר בטובתו של מקום, לא היו דור ההפלגה מעצימים את כפיות הטובה למרוד בה' יתברך, ורק לאחר שהוא זרע את הפגם הראשוני העצימוהו צאצאיו למרוד בה', ואשר על כן מייחס הכתוב את המרידה בה' ל'בני האדם' – אדם הראשון.
הבנה עמוקה זו מעניקה להורים כחות עצומים להתמודדות בעוז וגבורה עם נסיונות החיים, הם מפנימים שהנסיון העובר עליהם מיועד לסלול דרך ולכובשה לבניהם אחריהם, והם מקבלים זאת באהבה ובהכנעה. לעומת זאת, אם יחשבו רק על עצמם, יכולים הם לשאול: "על־מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה"(דברים כט, כג), ויגרמו הפסד להם ולבניהם אחריהם.
